רחמים נ' עו"ד שניוויס ואח'

פסק דין

1.עניינה של התובענה שלפנינו, שהוגשה ביום 20.8.09, הסכם מכר שנחתם בין התובע לבין הנתבע 2 למכירת דירתו של התובע ואשר נערך על ידי הנתבע 1 (להלן – הסכם המכר).

יצויין, כי כתב התביעה המקורי הוגש על ידי התובע בעצמו, ללא יצוג של עורך דין, ובו נטען כי נגרמו לתובע נזקים כבדים כתוצאה מפעולותיו של הנתבע 1 בקשר להסכם, עריכתו ברשלנות ובמרמה, תוך זיוף מסמכים וחתימות של התובע, ושיתוף פעולה חד – צדדי בין הנתבעים נגד התובע.

2.התובע הגיש בעבר תביעה כנגד הנתבע 2 (תא"מ 12198/04) בעילה של הפרת הסכם המכר נשוא התביעה שלפנינו, וביום 17.3.10 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת מרים ליפשיץ – פריבס שבו נדחתה התביעה (להלן – פסק הדין).

3.עתה לפנינו שתי בקשות מטעם הצדדים:

א.בקשת התובע לתיקון כתב התביעה על ידי מחיקתו של הנתבע 2 עקב פסק הדין, וכן פירוט נוסף של כתב התביעה כנגד הנתבע 1 עקב היותו של התובע מיוצג כעת על ידי עורך דין.

ב.בקשת הנתבע 1 לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

לטענת הנתבע 1, משהפך פסק הדין לחלוט - עומדת טענת "השתק פלוגתא" המונעת מהתובע לשוב ולתבוע בגין אותן העילות שכבר הוכרעו.

התובע מתנגד לבקשת הנתבע 1 בטענה כי יש בה משום שינוי חזית הואיל ובכתב ההגנה לא העלה הנתבע טענות אלו.

לגופו של עניין, טוען התובע, בין היתר, כי פסק הדין ניתן מבלי שהונחו בפני בית המשפט כל העובדות, ולא ניתן להסתמך עליו הואיל ובהליך הקודם התובע לא היה מיוצג ולא הציג את ראיותיו כראוי.

עוד טוען התובע, כי הנתבע 1 כלל לא היה צד להליך הקודם והתובע לא העלה שם את טענותיו כלפיו.

התובע הציע הסדר דיוני לפיו ימונה מומחה מטעם בית המשפט להשוואת כתב היד ולבדיקת מסמכי המכר וכי הצדדים יקבלו על עצמם מראש את ממצאי המומחה כמכריעים בסוגיה.

4.ראשית יצויין, כי בקשת התובע לתיקון כתב התביעה מתקבלת וכל טענותיו לגבי בקשת הנתבע 1 נבחנו על פי האמור בכתב התביעה המתוקן.

5.לאחר שעיינתי ובחנתי היטב את טענות הצדדים, החלטתי כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על סילוקה של התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין, כפי שיובהר להלן.

6.התורה על "מעשה בית דין" קובעת כי משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק הדין.

כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין על ידי ערכאת ערעור ובין על ידי בית המשפט שנתנו, מחייב פסק הדין ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין להעלות במסגרת התדיינות אחרת כלשהי טענה העומדת בסתירה לקביעה זו (ראה נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי", מהדורה 1991 עמ' 4).

כב' השופט זיילר עמד בהחלטתו בת"א 115/90 ו-116/90 בנק הפועלים בע"מ נ' משה קול ואח' (פרסום בנבו), על השיקולים שמצדיקים אי שמיעה מחודשת של עניין מקום שלבעל דין היה כבר את יומו בביהמ"ש, בזו הלשון:

"היתרון שבאי שמיעה מחודשת בנסיבות כאלו הוא רב והוא מתבטא בשלושת אלו: א. חיסכון בזמן בית המשפט; ב. אי הטרדת הצד שכנגד בעניין שכבר נשמע; ג. הימנעות מהחלטות סותרות שיכולות להיות תוצאה של שמיעה מחודשת כזו. החלטות סותרות משבשות את הבהירות של מערכת החיובים והזכויות שבין אותם צדדים, והיא פוגמת ופוגעת במערכת כולה על שהיא מוציאה בנושא אחד החלטות סותרות".

7.במסגרת הדוקטרינה של "מעשה בית דין" קיימים שני כללים עיקריים – "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא".

ההלכה בענין זה סוכמה בע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב (2) 561 ובע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד (1), 642.